דוד ואני – סיפור אישי על הורות וטרנספורמציה

אוגוסט 2010, שבוע לפני שנת הלימודים החדשה

"אתה זוכר שבשבוע הבא אתה אחראי על דוד?", שאלה אותי זוגתי יעל, "אתה לוקח אותו לגן, מבלה איתו קצת וזמין כדי לאסוף אותו מוקדם". דוד, בננו בן השנתיים, עמד ללכת לגן בפעם הראשונה. 

עבור יעל, מורה, תחילת שנת לימודים זו התקופה האינטנסיבית ביותר בשנה. לכן לקחת את דוד לגן וכל תהליך ההתאקלמות – עליי. שבועות קודם לכן יעל הציעה לי לתכנן עבודה בחצאי ימים בשבוע הראשון של ספטמבר. להשאיר את הבקרים פנויים כדי לבלות קצת עם דוד בימיו הראשונים בגן, ולהיות פנוי למקרה שיתקשה להסתגל לשינוי. אני, שקוע בעבודתי, שכחתי מכל העניין…שתקתי במבוכה.

בדקתי ביומן, השבוע הבא עמוס לעייפה, כמו תמיד. אם יש לי רגע פנוי, אני מיד ממלא אותו במשהו פרודוקטיבי, אף פעם לא משאיר מקום לא מנוצל. מה אעשה? לא אוכל פשוט להביא אותו לגן ולברוח, ואין סיכוי שמישהו יעשה זאת במקומי. "אני אסתדר", חשבתי לעצמי, "אדחה כמה פגישות, אתחיל ב-10:00, ואשלים את השעות בלילה".

היום הראשון בגן

ביום הפתיחה הגן המה בפעוטות ובהורים. מצאתי פינה עם כמה צעצועים ושיחקתי עם דוד כדי להתאקלם. מדי פעם הצצתי אל חוגות השעון שעל הקיר, מחשב את שעת יציאתי כדי להגיע למשרד בזמן. "צריך להזדרז", חשבתי.

להיות ביחד ולשחק היה כיף גדול, אבל נראה שזה לא הכין את דוד לפרידה הקרובה, ההיפך. הזמן חלף, והפכתי לחוץ, הייתי חייב ללכת. סימנתי לגננת על כוונתי ללכת והיא באה לעזרה. היא אישה חמה, אוהבת ומנוסה בנסיבות כאלה. היא אספה את דוד בזרועותיה וסימנה לי ללכת. היה מנחם לדעת שדוד בידיים טובות. אבל דוד הבין מיד מה קורה ופרץ בבכי מר. זה היה קורע לב. הרגשתי נורא, כל הגוף שלי התכווץ. הרגשתי שאין לי ברירה, שאני חייב לחתוך ומיהרתי למכונית.

עצרתי לרגע ברחוב להקשיב לקולות הבכי שעלו מתוך הגן. הבכי של דוד היה קורע לב, דמעות עלו בעיניי והבטן התפתלה מרגשות אשם. "אלה החיים" ניסיתי לשכנע את עצמי, "הוא יצטרך ללמוד להתמודד עם הקשיים האלה. ככה לומדים".

ציפור קטנה בליבי פקפקה בהיגיון הזה, וספק קטן יכול להניע מהלך גדול…

אוגוסט 2013

שלוש שנים חלפו מאז קיץ 2010. שלוש שנים של התפתחות אישית עם מאמנת, של התבוננות פנימה ושאילת שאלות. שנים של טרנספורמציה. דוד היה עכשיו בן חמש, בגיל גן חובה. אני הייתי עצמאי ובעל הבית על הזמן שלי.

את השבוע הקדשתי לדוד. תכננתי את זה כך שכל מטלה אחרת תוכל להתבצע בכפוף לקצב ההתאקלמות שלו. בלי התחייבויות דחופות, בלי שריפות לכבות, בלי דרמה.

ביום הפתיחה הגן המה ילדים והורים. זו הייתה קהילה חדשה, לא הכרנו אף אחד. דוד ואני שיחקנו והתאקלמנו למרחב. בחדר אחר הגננות סידרו את הכיסאות הקטנים במעגל גדול, והתכוננו למפגש הבוקר. הכנתי את דוד שבקרוב ההורים יתבקשו לעזוב.

בשעה שנקבעה הגננת ביקשה שנעזוב. ההורים נפרדו ועזבו בשקט והילדים נכנסו לחדר השני והצטרפו למעגל. דלת הזכוכית בין החללים נסגרה ומפגש הבוקר החל. הורים אחדים נשארו כמה רגעים כדי לצפות במפגש מבעד לזכוכית לפני שפנו לענייניהם. עמדתי והסתכלתי בפליאה. הילדים ישבו כולם והקשיבו לגננת בקשב רב. לא היה בכי, לא יללה. כולם חוץ מדוד.

דוד נצמד לרגליי, אחז בהן בחוזקה, עיניו דומעות בעוד הוא דורש שנלך הביתה. ניסיתי לנחם אותו, לתת תוקף לקשייו, להיות אמפתי – הכל לשווא. הדקות חלפו והיינו במבוי סתום.

ניסיתי ליצור קשר עין עם הגננת או אחת הסייעות שלה מעבר לדלת הזכוכית. הן היו שקועות במלואן במפגש ולא שמו לב להיעדרו של דוד. הבנתי שהפעם אין עזרה – זה רק ​​ביני לדוד.

המחשבות שלי רצו: איך זה שכל הילדים מסתגלים כל כך בקלות, חוץ מהבן שלי? מה זה אומר עלי כאבא? מה זה אומר על החינוך שאנחנו מעניקים לו?

הייתי נחוש שדוד ייכנס לגן ויתאקלם כמו כולם. דוד רצה הביתה. היינו בקונפליקט.

התהליכים שעברתי בשנים האחרונות לימדו אותי להסתכל על סיטואציות דרך מערכות היחסים ולהעדיף יחסים על פני תוצאות. במקרה הזה, להתבונן במערכת היחסים שלי עם דוד ואיך אני בונה אותה לטווח ארוך, על פני הרצון להשיג את התוצאה – שיכנס לגן. עלי לשאול את עצמי, איזו מערכת יחסים אני רוצה עם בני? ואם אכפה את רצוני על דוד, איזו מערכת יחסים אני יוצר? האם זה בהלימה לדמות האב שאני רוצה להיות? איזה אבא אני רוצה להיות?

בעוד דוד עמד על שלו ובכה, נשמתי עמוק ונזכרתי באבא שאני רוצה להיות; אוהב, קשוב, מלא חמלה וגם מציב גבולות. אני רוצה להיות אבא מעצים, להוות דוגמה וליצור יחסים של כבוד הדדי. איך אב כזה יפעל במצב הזה?

זכרון ילדות

מחשבותי נסחפו ליומי הראשון בכיתה ב' בבית ספר ציבורי בפילדלפיה, ארה"ב. המשפחה שלנו עברה לארה"ב לשלוש שנים עקב לימודיו של אבי. לעולם לא אשכח את היום הראשון בבית הספר. ארץ חדשה, שפה חדשה, תרבות חדשה, בית ספר חדש. הכל היה זר. זה היה מהמם ולא מובן. אני זוכר היטב כיצד מבוגר שלא הכרתי גרר אותי על הרצפה, לאורך מסדרון בית הספר. הייתי על הקרקע צורח ובוכה בחוסר אונים, מסרב לשתף פעולה. אני זוכר את האנשים שעמדו לאורך המסדרון, מביטים מטה, תרתי משמע, אל הבכיין שנגרר באלימות למרגלותיהם. זה היה משפיל. הייתי לבד, בלי אמא, בלי אבא. זה קרה אחרי שאמא השאירה אותי והלכה.

חזרה לסיטואציה עם דוד. הייתי אובד עצות, לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי במבוי סתום. אמרתי לדוד שאני יוצא החוצה לשאוף אוויר צח, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.

ישבתי על הרצפה, נשענתי על הקיר. דוד יצא אחריי והתיישב לידי. היינו זה לצד זה, כמעט בגובה העיניים, כשווים. עלה בדעתי לחלוק עמו את סיפורי מארה"ב ובעודי מספר לו דוד הקשיב בתשומת לב. הפוקוס שלו עבר מהבעיות שלו לסיפור שלי והוא נרגע. סיפרתי לו כמה היה לי קשה ואיך סוף סוף התרגלתי לסביבה החדשה ורכשתי חברים חדשים. דוד גילה עניין, פיתחנו שיחה והוא סיכם "אבא, אני חושב שבישראל יותר קשה".

ואז דוד הגה הצעה. "אבא, אני אלך לגן, אתה תחכה לי בחוץ ונלך הביתה בהפסקה הראשונה". הסכמתי לחכות בחוץ ושנעשה הערכת מצב מחודשת בהפסקה הראשונה. הצעתי התקבלה, היה לנו הסכם. דוד קם ונכנס בביטחון לגן. התבוננתי בהתרגשות ובהערצה בצעדיו הקטנים ובעורף החמוד שלו. הוא לא הסתובב להביט לאחור ונכנס בנחישות.

התמוגגתי, גאה בדוד, הגיבור שכבש את פחדיו. הייתי גאה בעצמי, כי מצאתי בי סבלנות, קשב ורגישות. הייתי גאה במסע שעברתי ומלא הוקרה על פירותיו.