גיבור תרבות
היזם הישראלי הפך למותג עולמי – וגם כאן בבית, הוא כבר סוג של גיבור תרבות.
נועז, חד וחושב מחוץ לקופסא.
הוא רואה רחוק, קם ונופל וקם שוב.
יש בו יצירתיות, חוסן ולהט פנימי.
כשהוא מאמין ברעיון – הוא הולך עליו עד הסוף.
כדי ללכת "עד הסוף" היזם לוקח סיכונים ומשלם מחירים.
הַקְרָבָה שכבר הפכה לאתוס: עבודה בלי שעות, חיים על מזוודה, בלחץ מתמיד.
ובתוך כך – בין השורות – מתגנבת גם הַקְרָבָה של המשפחה.
החמצה של רגעים מרגשים כמו צעדים ראשונים, היום הראשון בגן, ימי הולדת, שיחה מצחיקה.
של מי ההקרבה?
אבל רגע לפני שנעטוף את זה בהילה של גבורה בואו נשאל ביושר,
מי מקריב את מי? בעבור מה? ומי ישלם את המחיר?
כי מאחורי כל פגישת עבודה ש"אי אפשר היה לפספס",
מאחורי כל שבוע עבודה של 16 שעות ביום –
יש ילדה שמציירת ציור ונותנת אותו לסבתא כי אבא שוב בחו"ל.
יש ילד שעבר ארוע לא נעים בבית ספר ואין אבא שמתעניין בשלומו.
רגעים שמבקשים מבט אוהב, לב קשוב, חיזוק אבהי או פשוט לשים גבול –
רגעים קריטיים בהתפתחות של ילד שפוספסו ולא יחזרו.
תג המחיר
וזה בא עם מחיר.
ילדים שנושאים בתוכם מסר עמוק של בדידות. של חוסר ערך. של היעדר ביטחון.
הילדים האלה גדלים להיות מבוגרים שמתקשים לסמוך, להתמסר, לאהוב.
זה כְּאֵב שלא תמיד נראה לעין.
אבל הוא צף ומבקש ריפוי אצל מטפלים ומאמנים.
הורות זו בחירה
ולכן חשוב לומר את זה בפה מלא:
הורות היא לא חובה.
אבל אם בחרנו בה – עלינו להבין את גודל המחויבות שלקחנו על עצמנו.
אחריות שאי אפשר להאציל לאחרים.
אני כותב בעיקר לאבות שבין הקוראים,
כי יש איזו הנחה תרבותית שגויה שהנוכחות האבהית היא אופציונאלית,
ושאמא זה מספיק.
לילדים אין ברירה
לילדים אין מנוף עלינו כדי לתבוע את זכותם.
הם לא יושבים בבורד.
הם לא לקוח שיכול לנטוש.
רובם לא יתלוננו, ובניסיונם לנרמל את המצב הם יאשימו את עצמם.
יאמינו שאם אנחנו לא שם, זה כי הם לא ראויים.
או יקבלו את הנרטיב המעוות שלאבא קשה מאוד ושהם כפויי הטובה.
או שפשוט ילמדו לדאוג לעצמם, מהר מדי, כי יסיקו שהם לבד בעולם.
אתם בעלי הבית, בְּכֹחֲכֶם להחליט
אני לא כותב כדי להטיף ולא כדי לעורר רגשות אשם חסרות תכלית.
אני כותב מתוך כְּאֵב אישי של ילד שלמד על בשרו את המחיר.
אני כותב כיזם שבחר לא לוותר על החלום וגם לא לקבל את אתוס ההקרבה על חשבון המשפחה.
אני כותב כמאמן אישי שפוגש מדי יום את השריטות, הטראומות והכאבים של אנשים נורמטיביים, שבילדותם לא זכו לנוכחות הורית מיטיבה.
אני כותב מתוך אמונה בגדולתם של יזמים.
אני מאמין ביכולת של יזמים גם לנהל סטארטאפ וגם להיות הורים מיטיבים, אילו רק יהיו מודעים.
אתם יזמים – אתם יודעים לפתור בעיות בלתי אפשריות, להתמודד עם אילוצים, לשנות פרדיגמות.
אז אני מזמין אתכם להכניס גם את ההורות למשוואה.
הגדירו לעצמכם גבולות ברורים. עצבו שגרה שמכילה רגעים יומיומיים של נוכחות, חום וקשר עם הילדים.
אתם יכולים, כי אתם הפאונדרים, אתם בעלי הבית, בְּכֹחֲכֶם להחליט.
ובכנות לא כל פגישה או מיטאפ באמת קריטיים, ולא כל דבר דורש את מעורבותכם האישית.
ואם נסתכל ממש ביושר, נגלה שלפעמים ערב בסטארטאפ זה פשוט יותר מגניב מהאפרוריות שבלהאכיל, לקלח ולהרדים את הילדים.
נזכור תמיד, הילדים שלנו לא בחרו לבוא לעולם,
זו בחירה שלנו – ואנחנו האחראים הבלעדיים לרווחתם.
חלום שמתגשם על גבם של הילדים – הוא אשליה של הצלחה עטופה בהילה ריקה.
אבל חלום שמתגשם במשולב עם ההורות – הוא ניצחון ראוי לכל הערכה.
