אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

הוא הסביר לי שכדי להצליח אני "צריך ללמוד לחבק אנשים ולדקור אותם בגב"

זה קרה לפני 14 שנה, כשנכנסתי לתפקיד מנכ"ל חטיבה בחברת מחשוב מובילה. 
קיבלתי מֶנְטוֹר שיצא לו שם של "כָּרִישׁ". 
מנכ"ל לשעבר, עתיר הישגים. 
אחד שיודע "להביא את הַמִּסְפָּרִים". 

זו היתה פגישה ראשונה ומבחינתו הוא הבין מיד, 
שמה שאני צריך ללמוד זה לחבק ולדקור בגב.
כי לשיטתו עולם העסקים הוא שדה קרב בו המטרה מקדשת את האמצעים. 
הבנתי על מה הוא מדבר, כי בחיי עד כה קמתי כל בוקר לקרב אחר.
אלא שבשונה מֵהַמֶּנְטוֹר אותי זה לא ריגש, אותי זה בֵּאֵס. 

רבות הדרכים להפיק תוצאות, אני לא מטיף ולא שופט.
אני בודק את עצמי – מה נכון לי. 
גם אני איש של תוצאות, זה ברור.

אבל מי אֶהְיֶה בדרך, חשוב לי לא פחות.
כי את התוצאות אפגוש בסוף
ואת מי שאני, אני חי מִדֵּי יוֹם.

להתקרב ולהכיר את עצמי

נפרדתי מֵהַמֶּנְטוֹר, לא נפגשנו יותר. הלכתי לחפש לי מורה אחר.
וכמו שאומרים, כשהתלמיד מוכן המורה מופיע.
קראו לה אורה, מאמנת אישית, שלימדה אותי לגדול לתפקיד בדרך שלי.
זה התחיל בלשאול מה חשוב לי בחיים? מה הערכים שלי? ואיפה הפערים?
ואז לחקור ולפגוש את האמונות המגבילות, את הפחדים וההרגלים,
ולקלף אותם מעליי, שכבה אחרי שכבה, כמו שמפרקים בצל.
זה היה התהליך הנכון והמדויק לי. 

ככל שהתקרבתי אל עצמי הרגשתי פחות מתאים לארגון שהיה לי לבית 12 שנים.
הבנתי, במילותיו של סטיבן קובי, "שטיפסתי אל ראש הסולם, רק כדי לגלות שהוא נשען על הקיר הלא נכון".
רציתי לפתור את זה, רציתי להישאר וקיוויתי שזה איכשהו יסתדר.
שנתיים ניסיתי לגשר על הקונפליקט בין להיות נאמן לעצמי לבין להיות חלק ממערכת שמצפה ממני להיות אחר.
וככל שעבר הזמן זה רק נעשה קשה יותר.

הפחד הכי גדול שלי היה שלא אסתדר בחוץ,
שאין מקום לדולפין שכמותי באוקיינוס הכרישים.
פחדתי להיכשל ולחזור עם הזנב בין הרגליים,
כמו אסירים שחוזרים שוב ושוב לכלא כי קשה להם להסתגל לחיים שבחוץ.
פחדתי לטפס שוב על סולם ובבוא העת לגלות שגם הוא נשען על הקיר הלא נכון. 

באותם ימים נהגתי לקרוא לבני בן הארבע סיפורי לילה טוב,
והיה שם על המדף ספר ילדים של ד"ר סוס,
"אִם יוֹצְאִים מַגִּיעִים לִמְקוֹמוֹת נִפְלָאִים!",
ספר שמדבר על לצאת לדרך ולהתגבר על הפחדים,
קראנו בו ערב ערב ואחרי זמן הבנתי שאני
קורא כדי לחזק את עצמי

הפחד לצאת מול הפחד להתחרט

יותר מִשֶּׁפָּחַדְתִּי לצאת, פחדתי להישאר ובעתיד להתחרט.
וזה מה שעזר לי לקבל את ההחלטה ובגיל 42 קפצתי למים.
ולאט לאט הדברים הסתדרו…
בהתחלה עבדתי כמנהל פרילנסר
גם למדתי אימון בשיטת סאטיה, זו ששינתה את חיי.

פגשתי עוד אנשים כמוני, שהולכים עם הלב,
אנשי עסקים, יזמים ומנהלים שעושים עסקים ולא מלחמות.
שממוקדים בלנצח במתן ערך.
לפעמים גם פגשתי כָּרִישׁ פה ושם,
אבל האוקיינוס גדול, ולא חייבים לעשות עסקים עם כולם.
אפשר לבחור.

"אִם יוֹצְאִים מַגִּיעִים לִמְקוֹמוֹת נִפְלָאִים!".

כעבור חמש שנים, בגיל 47 הרגשתי בשל לרמה הבאה, להקים חברה.
ייסדתי סטארטאפ עם חבר למסע.
ולפני שידעתי מה הסטארטאפ יעשה היה לי ברור איזה בני אדם נִהְיֶה.
אלה היו 6+ שנים על רכבת ההרים. אבל עם כל הקושי, עם כל האתגרים, הטעויות, הכישלונות, ההצלחות והמתחים, היה שם כבוד הדדי, יושרה עם מינימום אגו ובלי סכינים.

הגורל המתהפך

ואז בא אוקטובר 2023.
בתוך כל האנדרלמוסיה, הסטארטאפ דימם והכסף הסתיים.  
כָּרִישׁ משקיע הריח את הדם, הגיח מאחור ונתן ביס עמוק.
לא ראיתי את זה בא, זה קרה מאוד מהר. 
הסטארטאפ הִשְׁתַּנָּה והוא של מישהו אחר.
הפעם לא חיכיתי בתקווה שיסתדר.
אבל זה סיפור לפוסט המשך…